כוכבים נדלקים וכבים 

כמה רחוקה נראית הזיקנה לבני הנעורים. משהו ערטילאי, מכוער, מעבר להרי חושך. מקום שעדיף לא להגיע אליו, אלא בלית ברירה.
מדי פעם חודר לתודעתם מישהו מהאנשים הללו, שכבר הגיע לישורת האחרונה של חייו. לעיתים זה עובר אורח, ולפעמים אחד מקרובי המשפחה.
במוחם הם מקטלגים אותו לקטגוריה הלא מרנינה של איטי, לא מעודכן, שומע בקושי, הולך בכבדות או מסתייע בעזר הליכה,ולא מהווה חברה נעימה במיוחד. הדבר ניכר במבטם - מין התבוננות המשלבת רחמים והשלמה, ובדיבורם המכוון לכל בני דמותו: בקול רם, בתנועות ידיים, בקצב איטי.
גם ציפיותיהם ממנו אינן גבוהות מדי, לא לגבי עצם תגובותיו ולא לגבי תוכנן:
"אז מה אבא'לה, הולכים לחנות, הא"? נזרקת השאלה לחלל, ובדרך כלל אין כוונת השואל לקבל תשובה, אלא להיות מנומס. תדיר תישאל השאלה בלשון גוף שני רבים או בגוף ראשון רבים, כגון: "אנחנו הולכים לטייל קצת, נכון". שוב שאלה רטורית שאין בה ביטוי של התעניינות.
זוהי תולדה של עולם מנוכר, טכנולוגי, תחרותי, ממוקד מטרה, חסר סבלנות. התפיסה של הזמן כמשאב כלכלי - Time is money - מותירה של הקשישים בשולי הריצה המטורפת קדימה, ואינה נותנת להם סיכוי לתפוס מקום, אפילו שולי במרחב התודעה של הצעירים ובני גיל העמידה.
אני נזכר בעדות ראייה של עצמי, עת הלכתי ברחוב ומולי איש מבוגר, שקוע במחשבותיו. מן המדרכה שממול פונה אליו בחור צעיר בשאלה: "סבא'לה, איך מגיעים לרחוב....." באלה המילים ממש, כאילו הגדיר את דמותו של הנשאל בעצם השימוש במילה "סבא'לה".
האיש המבוגר טורח לחצות את הכביש, כדי לשמוע טוב יותר את השאלה. הצעיר חוזר עליה בחוסר סבלנות: "נו, רחוב..... אם אתה לא מכיר תגיד לי" שוב, כאילו המבוגר חייב לו משהו.
לא התעכבתי לשמוע את המשך הדו שיח. די היה לי במה ששמעתי כדי לאשש את גישתי לנושא.
הרחקתי את מבטי ארבעים שנה קדימה וראיתי בעיני רוחי את הצעירון הזה בגילו של הקשיש שפגשנו. האם חשב פעם על כך שאולי יגיע יום ואף הוא יזדקן? איך היה רוצה שיתייחסו אליו? האם יחסו היום היה מקובל עליו?
חשבתי על המימרה המדברת על כוכבים נדלקים וכבים וליבי כבד עלי...